<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' פדיון הבן</h1>
<h2>דף יב:</h2>
[נ"א ע"א] מתני' המפריש פדיון בנו ואבד וכו', מנלן, אמר ריש לקיש אתיא ערך ערך מערכין, ובערכין כתיב ונתן את הערכך וגו'. רב דימי אמר ר' יוחנן אמר קרא וכל בכור בניך תפדה ולא יראה פני ריקם ויליף ריקם ריקם מעולת ראיה, מה עולת ראיה חייב באחריותה, אף פדיון הבן חייב באחריותו. מתקיף לה רב פפא קרא לקרא, אלא אמר רב פפא הא כדקתני טעמא יהיה לך ופדה תפדה, וכי איתמר דריש לקיש ארישא איתמר, מת האב לאחר ל' יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו לך [שלא] נפדה, מכלל דכי מת[ברר] שלא נפדה אע"פ שמת האב יורשין חייבין מנא לן, אמר ריש לקיש אתיא ערך ערך מערכין, רב דימי אמר ר' יוחנן וכל בכור בניך וכו'. תנן בפרקא קמא דבכורות המפריש פדיון פטר חמור ומת ר' אליעזר אומר חייב באחריותו כחמש סלעים של בן, וחכמים אומרים אינו חייב באחריותו כפדיון מעשר שני. ואמרי' בגמרא אמר רב יוסף מאי טעמא דר' אליעזר דכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה מה בכור אדם חייב באחריותו, אף בכור בהמה טמאה חייב באחריותו, א"ל אביי אי מה בכור אדם מותר בהנאה אף בכור בהמה טמאה מותר בהנאה, וכי תימא הכי נמי והא תנן מת פטר חמור ר' אליעזר אומר יקבר, מאי יקבר לאו דאסור בהנאה, ומסקנא אלא אמר רבא אמר קרא אך פדה תפדה לפדיה הקשתיו, ולא לדבר אחר. תנן התם הערכין בשעת[ן] פדיון הבן לאחר ל' יום, ופדיון פטר חמור לאלתר, ורמינן עלה אחריתי אין בערכין ובנזירות ובפדיון הבן ובפטר חמור פחות מל' יום ומוסיפין עד עולם. אמר רב נחמן אמר רב לומר שאם פדאו פדוי. מכלל דבנו אם פדאו אינו פדוי, והא איתמר הפודה את בנו בתוך ל' יום רב אמר בנו פדוי, לאו איתמר עלה אמר רבה דכולי עלמא מעכשיו אין בנו פדוי וכו'. רב ששת אמר לומר שאינו עובר עליו וכו'. ואע"ג דמקשי' הכא מדרב דאמר בנו פדוי, לאו משום דהלכה כותיה אלא כשמואל דאמר אין בנו פדוי כדאמרי' לעיל, והאי דאקשינן הכא מדרב משום דקשיא דידיה אדידיה.
<h2>דף מו.</h2>
תנינן בבכורות פרק ח' יש בכור לנחלה ואין בכור לכהן, בכור לכהן ואין בכור לנחלה, בכור לנחלה ולכהן, ויש שאינו בכור לא לנחלה ולא לכהן, איזהו בכור לנחלה ולא לכהן הבא אחר נפלים שיצא ראשו [חי] ובן תשעה שיצא ראשו מת והמפלת מין בהמה חיה ועוף דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת אדם. המפלת סנדל או שיליא ושפיר מרוקם והיוצא מחותך הבא אחריהם בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. מי שלא היו לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה וילדה עודה שפחה ונשתחררה עודה נכרית ונתגיירה ומשבא לישראל ילדה בכור לנחלה ואינו בכור לכהן, ר' יוסי הגלילי אומר בכור לנחלה ולכהן שנאמר פטר רחם בישראל עד שיפטרו רחם בישראל. מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה, נתגיירה מעוברת, נשתחררה מעוברת וילדה היא וכהנת היא ולויה היא ואשה שכבר ילדה, וכן מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונשאת וילדה ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון בכור לכהן ואינו בכור לנחלה. ואיזהו בכור לנחלה ולכהן המפלת שפיר מלא דם מלא מים מלא גנונים והמפלת כמין דגים וחגבים ושקצים ורמשים והמפלת ליום מ' הבא אחריהם בכור לנחלה ולכהן. יוצא דופן והבא אחרי שניהם אינם בכור לא לנחלה ולא לכהן, ר' שמעון אומר הראשון לנחלה והשני לחמש סלעים. מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים נותן חמש סלעים לכהן, מת אחד מהן בתוך שלשים יום האב פטור, מת האב והבנים קיימין ר' מאיר אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו, ואם לאו פטורין, ר' יהודה אומר נתחייבו הנכסים. זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. שתי נשים שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן עשר סלעים לכהן, מת אחד מהן בתוך ל' יום אם לכהן אחד נתן יחזיר לו ה' סלעים, אם לשני כהנים נתן אינו יכול להוציא מידם, זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה נותן ה' סלעים לכהן, שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום. אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדה שני זכרים נותן ה' סלעים לכהן, מת אחד מהן בתוך ל' האב פטור, מת האב והבנים קיימין ר' מאיר אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו, ואם לאו פטורין, ר' יהודה אומר נתחייבו הנכסים, זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים זה נותן ה' סלעים [לכהן] וזה נותן ה' סלעים [לכהן], מת אחד מהן בתוך ל' יום אם לכהן אחד נתנו יחזיר להם ה' סלעים, אם לשני כהנים נתנו אין יכולין להוציא מידן, זכר ונקבה [האבות פטורי' והבן חייב לפדות את עצמו, שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות] אין כאן לכהן כלום. אחת בכרה ואחת לא בכרה של שני אנשים וילדו שני זכרים, זה שלא בכרה אשתו נותן ה' סלעים לכהן, זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. מת הבן בתוך ל' יום אע"פ שנתן לכהן יחזיר לו ה' סלעים, אחר שלשים יום אע"פ שלא נתן יתן. מת ביום ל' כיום שלפניו, ר' עקיבא אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן. מת האב בתוך ל' יום בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה, לאחר ל' יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה. הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו, ר' יהודה אומר בנו קודמו. חמש סלעים של בן במנה צורי, שלשים של עבד חמשים של אונס ומפתה ומאה של מוציא שם רע כולם בשקל הקדש במנה צורי, וכולן נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ מן השקלים. אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות ולא בהקדשות. כתב לכהן שהוא חייב לו ה' סלעים חייב ליתן לו ה' סלעים ובנו אינו פדוי. ואם רצה הכהן ליתן לו במתנה רשאי. המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו שנאמר יהיה ופדה תפדה. הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם וכו'.
<h2>דף מז.</h2>
גמרא. אמר רב אדא בר אהבה לויה שילדה בנה פטור מה' סלעים. דאיעבר ממאן, אילימא דאיעבר מכהן ולוי מאי איריא לויה אפילו בת ישראל נמי, אלא דאיעבר מישראל למשפחותם לבית אבתם כתיב, אמר רב [פפא] דאיעבר מגוי, ולא תימא אליבא דמאן דאמר אין מזהמין את הולד, אלא אפי' למאן דאמר מזהמין את הולד לוי פסול מקרי. מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא אמר לעולם דאיעבר מישראל ושני התם דבפטר רחם תלא רחמנא. תנן מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה נתגיירה [מעוברת] נשתחררה מעוברת ילדה היא וכהנת היא ולויה [בכור לכהן ואין בכור לנחלה], מכלל דכהנת ולויה פטורה, דאיעבר ממאן, אילימא דאיעבר מכהן ולוי מאי איריא כהנת ולויה אפילו בת ישראל נמי, אלא דאיעבר מגוי כהנת פטורה והא[מ'] רב פפא בדיק לן רבא כהנת שנתעברה מגוי מהו, ואמרי' ליה לאו היינו דאמר רב אדא בר אהבה לויה שילדה בנה פטור מה' סלעים, ואמר לן הכי השתא, בשלמא לויה בקדושתה קיימא, דתניא לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנין לה מעשר ואוכלת, אלא כהנת כיון דאיבעלה אזלא לה קדושתה והויא לה זרה, הניחא למר בריה דרב יוסף משמיה דרבא דמוקים לה דאיעבר מישראל שפיר, אלא רב פפא במאי מוקים לה, לעולם בת ישראל דאיעבר מכהן ואמאי קרי לה כהנת דבנה כהן. וקיי"ל הילכתא כרב אדא בר אהבה וכדתרצתא דמר בריה דרב יוסף דתריץ לה בדאיעבר מישראל. ואע"ג דבעלמא קי"ל למשפחותם לבית אבותם, הכא בפטר רחם תלא רחמנא. והכי אמרי' בפ' הזרוע והלחיים [חולין קל"ב ע"א] אמר רבינא א"ל מרימר הלכתא כרב חסדא וכעולא, והלכתא כרב אדא בר אהבה דאמר לויה שילדה בנה פטור מה' סלעים ואליבא דמר בריה דרב יוסף. ומר בריה דרב יוסף מוסיף הוא אדרב פפא ולא דחינן לרב פפא דהיכא נמי דנתעברה לויה מגוי בנה פטור מה' סלעים, דבקדושתא קאי, הלכך לויה שנתעברה מכהן ולוי וישראל וגוי בנה פטור מה' סלעים, וכהנת נמי שנתעברה מכהן ולוי וישראל בנה פטור, אבל כהנת שנתעברה מגוי איתחלא לה קדושתה וחייב הבן לפדות את עצמו לכשיגדיל. וישראלית נמי שנתעברה מגוי ועבד חייב אותו הבן לכשיגדיל לפדות את עצמו, וכן כתב בעל הלכות. ותו כתב בעל הלכות ומי שנתן פדיון בנו לארבעה או חמשה כהנים בנו פדוי, ואם נתנו לכהן אחד בד' וה' פעמים בנו פדוי. ואמר ריש לקיש [מ"ו ע"ב] פדחת פוטר בכל מקום חוץ מן הנחלה, ור' יוחנן אמר אפילו לנחלה, והלכה כר' יוחנן דאמר כיון דנפק פדחת אע"ג דהדר עאל ונפיק חבריה נוטל פי שנים ההוא דנפיק פדחת דיליה ברישא, וכן הלכה. ואמר ר' שמעון בן אסוניא אמר ריש לקיש [מ"ז ע"ב] כהן שמת בתוך שלשים יום והניח בן חלל חייב הבן לפדות את עצמו, שלא זכה האב בפדיונו, לאחר ל' יום אין הבן חייב לפדות את עצמו שהרי זכה האב בפדיונו, וכן הלכה.
<h2>דף מט.</h2>
גרסי' בשקלים ירושלמי פרק שני [ה"ג] ר' ברכיה בשם ריש לקיש לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף יהא כל אחד ואחד פודה את בנו בעשרים כסף. ר' פנחס (בן) [בשם ר'] לוי לפי שמכרו בכורה של רחל ונפל לכל אחד ואחד טבע יהא כל אחד ואחד נותן שקל טבע. ופדיון הבן נוהג האידנא ומי שאינו פודה את בנו עומד באיסור גדול, והבן עצמו נמי עומד באיסור לכי גדיל אי לא פריק נפשיה, דפדיון הבן נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית. וכבר כתבי' לעיל דבכור לא צריך למיפרקיה אלא במעמד אותו כהן דשקיל [ליה] מפני שקצוב פדיונו חמש סלעים. מיהו אי ניחא ליה לכנופי עשרה ליקרא בעלמא או לפרסומי מלתא, אי נמי משום כבוד הבריות הרשות בידו, כי ההיא דגרסי' בסוף פ' מרובה [ב"ק פ' ע"א] רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן שהוא שבוע של ברית מילה, ואמרי לה לבי ישוע הבן שהוא פדיון הבן. גרסי' בסוף מסכתא דפסחים [קכ"א ע"ב] ר' שמלאי איקלע לבי פדיון הבן בעו מיניה על פדיון הבן ודאי אבי הבן מברך, שהחיינו מאן מברך, כהן מברך דקא מטי הנאה לידיה, או דילמא אבי הבן מברך דקא עביד מצוה. לא הוה בידיה, אתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה אבי הבן מברך שתים, והלכתא אבי הבן מברך שתים. והמקום שחבב ברחמיו אותנו, ואהב אותנו אהבת עולם, וקראנו בני בכורי, וגאל את אבותינו ממצרים, וצונו לפדות בכורים ולקדשם לקדושת שמו, הוא יגאל אותנו בקרוב ויפדנו מכל צרה, ויקדשנו לשמו הגדול כדכת' קדש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו וגו' ונאמר כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו.
מת ביום שלשים כיום שלפניו, ר' עקיבא אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן, ואמר' בגמרא מאי טעמא דרבנן, גמרי חדש חדש ממדבר, מה התם ומעלה אף הכא ומעלה. ור' עקיבא מספקא ליה מדאיצטריך למכתב ומעלה גבי ערכין ולא גמרי' ממדבר הוו להו שני כתובין הבאים כאחד ואין מלמדין, או דילמא כי אין מלמדין לעלמא, אבל לגופיהו מלמדין משום הכי מספקא ליה. אמר רב אשי הכל מודים לענין אבלות דיום שלשים כיום שלפניו, [ד]אמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. מת האב בתוך ל' יום וכו'. אתמר הפודה את בנו בתוך ל' יום רב אמר בנו פדוי, ושמואל אמר אין בנו פדוי. אמר רבא מעכשיו דכולי עלמא אין בנו פדוי, לאחר ל' ואיתנהו למעות בנו פדוי, כי פליגי לאחר ל' ונתעכלו המעות רב אמר בנו פדוי, מידי דהוה אקדושי אשה, התם לאו אע"ג דנתעכלו המעות הוו קידושיה קידושין, הכא נמי לא שנא, ושמואל אמר לך התם בידו לקדשה מעכשיו, הכא אין בידו לפדות מעכשיו. ואע"ג דקי"ל כל היכי דפליגי רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני, הכא הלכתא כותיה [דשמואל]. תנן מת הבן בתוך ל' יום אע"פ שנתן לו לכהן יחזיר לו ה' סלעים, טעמא דמת, הא לא מת בנו פדוי, הב"ע דאיתנהו למעות. ת"ש מת האב בתוך ל' יום בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה, הכא נמי דאיתנהו למעות. תני תנא קמיה דרב יהודה הפודה את בנו בתוך ל' יום בנו פדוי, אמר ליה שמואל אומר אין בנו פדוי ואת אמרת בנו פדוי, תני דאין בנו פדוי, דהלכתא כשמואל.
תנן בקדושין בפרקא קמא [כ"ט ע"א] כל מצות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות, ותרצה רב יהודה למתניתין הכי כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות [לבנו] אנשים חייבין ונשים פטורות, תנינא להא דתנו רבנן האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות, ויש אומרים אף להשיטו בנהר, ר' יהודה אומר כל שאינו מלמד את בנו אומנות כאלו מלמדו לסטות. לפדותו מנא לן דכתיב וכל בכור בניך תפדה. והיכא דלא פרקיה אבוה מיחייב איהו למפרק נפשיה שנאמר תפדה תִפ0דה. ואיהי מנלן דלא מיחייבא וכו' עד בניך ולא בנותיך. ת"ר הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו, ר' יהודה אומר בנו קודמו שזה מצותו על אביו, וזה מצות בנו עליו. אמר ר' ירמיה הכל מודים כל היכא דליכא אלא ה' סלעים הוא קודם לבנו, מאי טעמא מצוה דגופיה עדיף, כי פליגי דאיכא ה' סלעים משועבדים וה' בני חורין, ור' יהודה לטעמיה דאמר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, בהני בני חרי פריק ליה לבריה ואזיל כהן וטריף משועבדין, ורבנן לטעמיהו דאמרי מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, הלכך מצוה דגופיה עדיף. והאי מחלוקת ר' יהודה ורבנן במלוה הכתובה בתורה ישנה בבכורות פרק יש בכור לנחלה [מ"ט ע"ב]. ת"ר מנין שאם היו לו ה' בנים מה' פטרי רחמים מה' נשים בתולות שחייב לפדות את כולן שנאמר וכל בכור בניך תפדה. פשיטא בפטר רחם תלא רחמנא, מהו דתימא נליף בכור בכור מנחלה, מה להלן ראשית אונו, אף כאן ראשית אונו קמ"ל.
<h2>דף מט:</h2>
תנן בקדושין בפרקא קמא [כ"ט ע"א] כל מצות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות, ותרצה רב יהודה למתניתין הכי כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות [לבנו] אנשים חייבין ונשים פטורות, תנינא להא דתנו רבנן האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות, ויש אומרים אף להשיטו בנהר, ר' יהודה אומר כל שאינו מלמד את בנו אומנות כאלו מלמדו לסטות. לפדותו מנא לן דכתיב וכל בכור בניך תפדה. והיכא דלא פרקיה אבוה מיחייב איהו למפרק נפשיה שנאמר תפדה תִפ0דה. ואיהי מנלן דלא מיחייבא וכו' עד בניך ולא בנותיך. ת"ר הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו, ר' יהודה אומר בנו קודמו שזה מצותו על אביו, וזה מצות בנו עליו. אמר ר' ירמיה הכל מודים כל היכא דליכא אלא ה' סלעים הוא קודם לבנו, מאי טעמא מצוה דגופיה עדיף, כי פליגי דאיכא ה' סלעים משועבדים וה' בני חורין, ור' יהודה לטעמיה דאמר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, בהני בני חרי פריק ליה לבריה ואזיל כהן וטריף משועבדין, ורבנן לטעמיהו דאמרי מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, הלכך מצוה דגופיה עדיף. והאי מחלוקת ר' יהודה ורבנן במלוה הכתובה בתורה ישנה בבכורות פרק יש בכור לנחלה [מ"ט ע"ב]. ת"ר מנין שאם היו לו ה' בנים מה' פטרי רחמים מה' נשים בתולות שחייב לפדות את כולן שנאמר וכל בכור בניך תפדה. פשיטא בפטר רחם תלא רחמנא, מהו דתימא נליף בכור בכור מנחלה, מה להלן ראשית אונו, אף כאן ראשית אונו קמ"ל.
תניא [קדושין ח' ע"א] עגל זה בפדיון בני אין בנו פדוי, עגל זה בה' סלעים לפדיון בני בנו פדוי. והא דאמר עגל זה בה' סלעים לפדיון בני בנו פדוי אוקימנא אע"ג דלא שוי ה' סלעים בנו פדוי היכא דקבליה כהן עילויה, דבדעתא דכהן תליא מילתא וסביר וקביל, כי הא דרב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן אמר לדידי שוי לי חמש סלעים, אמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא דגברא רבא הוא ומיבעיא ליה סודרא, אבל כולי עלמא לא, כי הא דמר בר רב אשי שקל סודרא מאימיה דרבה מחובי שוי עשרה בתריסר. תנן [בכורות מ"ט ע"ב] חמש סלעים של בן במנה צורי, שלשים של עבד חמשים של אונס ושל מפתה ומאה של מוציא שם רע כלם בשקל הקדש במנה צורי, וכתב גאון הכי ולענין פדיון בנו של בכור ישראל אין צריך לפדותו אלא במעמד אותו כהן שפדה ממנו בלבד, ואם אבי הבן אינו למד הלכות ברכות וסדר פדיה ילמדנו אחר, ואותה ששנינו [מגילה כ"ג ע"ב] הקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן באדם שהוא מקדיש קרקעותיו, ולאדם שאמר דמי עלי, שצריך עשרה בני אדם פקחין לאמדו ולחשוב כמה שוי, אבל בכור ישראל כבר קצוב כמה פדיונו חמש סלעים שהן עשרים ושמונה כספים וחצי וחצי דנק. גרסי' בפרק [קמא] דנזיקין [ב"ק י"א ע"ב] אמר ר' אלעזר בכור שנטרף בתוך שלשים יום אין פודין אותו.
וכתב בעל הלכות חמש שקלים כמה הוו [דכת' בערכך כסף חמשת שקלים, שקל כמה הוי] תלתא זוזי ששדנג ותלתא, כמה הוו להו (להו) שיתסר ששדנג ותרי תילתא דהוה ליה עשרין וארבעה [זוזי] חיורי בציר דנקא, ואוסיף עליהו חומש דידהו דכל מאן דפריק קדש מוסיף עליה חומש שנאמר ואם המקדיש יגאל את ביתו חמישיתו יוסף וגו', וכמה הוי חומש דילהון שתות מלבר כל חמשא זוזי שדי עליהו זוזא דהוה ליה כלהו כ"ח זוזי ופלגא ופלגיה דדנקא, כללא דמילתא תלתין זוזי דל מיניהו ששדנג חד. והאי חומשא תוספת דכתב בעל הלכות לא ברירא לן מלתא מאי טעמא, דכיון דפדיון הבן דמיו קצובין חמש סלעין, מאי טיבו של תוספת כאן. אלא כד מעיינינן במלתא שפיר אפשר דקאמר על ההיא תוספת דאמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי לישדר לי מר תלתא אחרינא דאוסיפו עליהו. ואנן חזי לן דהאידנא דאשתבוש להו טבעי אע"ג דכל חכמי דור ודור קימי על ברורא דחושבנא דחמש סלעים וכדפרשו הכי רבואתא דאינון מאתים גיראות לחשבון עשרים גרה השקל הוו להו ה' סלעים מאתים גיראות לבר מן חומשיהו תוספת אליבא דבעל הלכות. מיהו משום דגיראות אינן שוות ולא יכלי שאר [עמא] למיקם על בירור חמש סלעים האידנא כד פרוק אינש לבריה אי בריר ליה טבעי שפיר לחיי, ואי לא ליקבלה כהן בחמש סלעים, אי נמי ליתיב לכהנא חפצא דשוה חמש סלעים, ואי שוה יותרא לית לן בה, ואי טעי בשומא בחושבנא דחמש סלעים ולא שוה ההוא חפצא [כולי האי כיון דעביד לי' דמים ומקבל לי' כהן עלויה בה' סלעי' אע"ג דלא שוי חפצא] בנו פדוי, דהא אי בעי כהן למהדר ליה לכולהו ה' סלעים בתר דקבלינהו הרשות בידו וכדכתבינן לעיל, ובלבד שלא יתנם לו בעל הבית אדעתא דהכי, [דאי יהיב לי' אדעת' דהכי] אין בנו פדוי וכעובדא דר' חנינא דכתי' לעיל. וכיון דגמר אבי הבן דעתיה לגמריה ויהיב ליה ההוא חפצא ועביד ליה דמיה ומקבל ליה כהן בהנהו ה' סלעים בנו פדוי, דלאו דוקא כסף אלא בשוה כסף נמי פריק ליה כדאמרי' לעיל וכולן נפדין בכסף ובשוה כסף, וכדאמרי' נמי [קדושין ח' ע"א] טלית זה בחמש סלעים לפדיון בני בנו פדוי, וכדרב כהנא דשקל סודרא בפדיון הבן אמר לדידי שוה לי חמש סלעים, ודוקא רב כהנא דגברא רבה הוא ומתבעי ליה סודרא, אבל אינש אחרינא לא. ואיכא דגרסי לה בהאי לישנא אמר רב אשי לא אמרן אלא גברא רבה כרב כהנא דידע לאחולי, אבל כולי עלמא לא. ומהאי לישנא נפקא דאי לא שוה נמי ההוא חפצא, במחילת כהן תליא מילתא ובקבלתו. והאי לישנא נמי כתב בעל הלכות. וכתב נמי וכהן סומא נמי מותר לפדות את הבכור דכתיב בהו בכהנים והיו קדש בהויתן יהו.
חמש סלעים של בן במנה צורי. מאי מנה צורי. אמר רבי אסי במנה של צור, ור' אמי אמר דינרא ערביא, ר' חנינא אמר דינרא סרסיא, ואית דגרסי איסתירו סורסיתא, דמזדבנא תמניא בדינרא וחמש מנייהו לפדיון הבן. ר' יוחנן אמר דינרא הדריינא טיריינא שיפא דמזדבנן בעשרין וחמשא זוזי דל מינייהו שתותא ואידך לפדיון הבן. הני עשרין וחד נכי דנקא הוו, אלא דל מינייהו שתותא וזוזא ואינך לפדיון הבן. ואכתי עשרין נכי דנקא הוו, אלא דל מינייהו זוזא ושתותא ואינך לפדיון הבן, דהוו ליה [עשרי'] מתקלו במתקלתא דדינרא דאינון עשרין ותמניא זוזי ופלגא ופלגו דאנק. אמר רבא סלעא דאוריתא תלתא ותילתא הוה דכתיב עשרים גרה השקל ומתרגמינן עשרים מעין, ותניא שש מעה כסף דינר. מיתיבי והלא סלע של קדש אינו אלא מ"ח פונדיונין, ופונדיון זה מה טיבו, הרי זה קלבון לפרוטרוט. בתר דאוסיפו עליהו, דתניא עשרים גרה השקל למדנו לשקל שהוא עשרים גרה, מנין שאם רצה להוסיף מוסיף ת"ל יהיה, יכול יפחות ת"ל הוא. רב אשי שדר ליה שיבסר זוזי לרב אחא בריה דרבה בפדיון הבן, שדר ליה לישדר לי מר תלתא [יתירא דאיכא עלייהו, שלח ליה לישדר לי מר תלתא] אחרינא דאוסיפו עליהו. וכולן נפדין בכסף ובשוה כסף כגון פדיון הבן. ומקשינן קתני וכולן נפדו אטו כל הני בני פדיה נינהו, ותריצנא הכי קאמר כל הנפדין נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ מן השקלים. תנא חוץ מן השקלים והמעשרות והראיון. שקלים כדתנן מצטרפין שקלים לדרכונות מפני משאוי הדרך. מעשר דכתיב וצרת הכסף בידך. והראיון תני רב יוסף שלא יביא סוגה לעזרה. אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות וכו'. מתני' [נ"א ע"א] דלא כ[ר'] דתניא ר' אומר בכל פודין בכור אדם וכו' עד יצאו שטרות שאע"פ שמטלטלין אין גופן ממון. ולא בהקדשות, הקדשות פשיטא לאו דידיה נינהו, אימא ולא הקדשות בכל אלו. וכתב מר רב חנינאי ריש מתיבתא הכי בתשובה והני חמש איסתירי הווין עשרין מתקלי דהוו עשרין ותמניא זוזי ופלגא דזוזא ופלגיה דדנקא בהני זוזי דידן דעשרה שבעה.
<h2>דף נא.</h2>
מתני' כתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. אמר עולא בנו פדוי לכשיתן. תני תנא קמיה דרב נחמן בנו פדוי לכשיתן, א"ל זו דברי ר' עקיבא סתימתאה, ואמרי לה זו דברי ר' אליעזר בר' שמעון סתימתאה, אבל חכמים אומרים אין בנו פדוי. [והלכתא אין בנו פדוי]. ואם רצה הכהן ליתן לו במתנה רשאי. תנינא להא דת"ר נתנן לעשרה כהנים בבת אחת יצא, או לכהן אחד בזה אחר זה יצא, נטלן והחזירן לו יצא, וכך היה מנהגו של ר' טרפון שהיה נוטל ומחזיר, וכששמעו חכמים בדבר זה אמרו קיים זה הלכה זו, ותו לא, אימא קיים זה אף הלכה זו. ר' חנינא הוה רגיל דהוה שקיל ומהדר חזייה לההוא גברא דהוה קאזיל ואתי קמיה, א"ל לא גמרת ויהבת מדעם ביש עבדת הלכך אין בנך פדוי אם אחזירנו לך.
